משנה: הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ נָזִיר. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֹאמַר אִם הָיָה בֶּן קַייָמָא הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה וְאִם לָאו הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה. חָֽזְרָה וְיָֽלְדָה הֲרֵי זֶה נָזִיר. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֹאמַר אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קַייָמָא הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה וְאִם לָאו הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה.
Pnei Moshe (non traduit)
חזרה וילדה ה''ז נזיר שהרי לא נהג נזירות מחמת הנפל ועכשיו שילדה ולד של קיימא חלה נזירות ולדברי ר''ש צריך לחזור ולהתנות דשמא הראשון היה ולד של קיימא:
ר' שמעון. סבר ספק נזירות להחמיר הלכך צריך להיות נזיר מספק ומתנה ואומר אם בן קיימא הוא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ומגלח ומביא קרבנותיו לסוף שלשים יום ובלא תנאי לא היה יכול להביא קרבן מספק ואין הלכה כר''ש:
מתני' הפילה אשתו. ולא ידע אי בר קיימא הוא אי נפל הוא אינו נזיר ומפרש בגמרא דמתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא וכי אמר כשיהיה לי ולד על ולד ודאי קאמר:
הלכה: הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ נָזִיר כול'. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא בֶּן קַייָמָה הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוּדָה הִיא. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. סְפֵק נְזִירוּת מוּתָּר. אָמַר לֵיהּ. לֹא אָמַר רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְבַסּוֹף. אֲבָל לְכַתְּחִילָּה אוֹף רִבִּי יוּדָה מוֹדֵיי. אֵי זֶהוּ בַּתְּחִילָּה וְאֵי זֶהוּ בַסּוֹף. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָזַרְתִּי וְאִם לֹא נָזַרְתִּי. אָהֵן הוּא בַּתְּחִילָּה. אִם מ̇ וְאִם נֹ. אָהֵן הוּא בַּסּוֹף. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי חִייָה בַּר בָּא וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָזַרְתִּי וְאִם לֹא נָזַרְתִּי. אָהֵן הוּא בַּתְּחִילָּה. אִם מ̇ וְאִם נֹ. הָהֵנּוּ בַּסּוֹף. מַה פְלִיגִין. אִם אַחַת אִם שְׁתַּיִם. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא עֲבַד לֵיהּ כְּבַסּוֹף. רִבִּי שְׁמוּאֵל עֲבַד לֵיהּ כְּבַתְּחִילָּה. רִבִּי מָנָא. אִם אַחַת אִם שְׁתַּיִם צְרִיכָה לְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הוּא כְּבַתְּחִילָּה הוּא כְּבַסּוּף.
Pnei Moshe (non traduit)
הוא כבתחילה הוא כבסוף. כלומר דאפשר לדמות לה לכבתחילה כדאמרן ואפשר נמי לדמות לכבסוף דהא עכ''פ נזיר אחת הוא והשניה הוי ספק אם יהיה עוד נזיר והוי כמו מ' או נ':
ר' מנא. קאמר דאם הוא מסופק אם אחת או שתים צריכה לר' שמואל מיבעיא ליה דהוא גופיה ספוקי מספקא ליה למאי מדמינן לה:
מה פליגין. באם מסופק הוא אם אחת נזר ואם שתים דר' חייא מדמי לה כבסוף שהרי אחת הוא נזיר ודאי ועל השניה קאמר ר' יהודה דדנין אותו להקל ור' שמואל מדמי לה כבתחילה דהואיל והשני' נזירות בפני עצמה היא הוי ליה כמסופק אם נזר כלל או לא:
איתפלגון ר' חייה בר בא ור' שמואל בר רב יצחק. בהא דלקמן וכ''ע ר' חייא ור' שמואל מודים בהא דאמרן דזהו בתחילה וזהו בסוף:
אם מ' ואם נ' אהן בסוף. ואם הוא מסופק אם ארבעים יום או נ' נזר כלומר אם הרבה ואם מעט זהו בסוף ובהא ר' יהודה אמר להקל וחפשת את המועט:
אמר רבי שמואל בר רב יצחק איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי אהן הוא בתחלה. דאם הוא מסופק אם נזר אם לא זהו בתחלה ואפי' ר' יהודה מודה דמחמרינן ביה להיות עכ''פ נזיר אחת. ול''ג הכא כ''ע מודיי ואגב שטפא דלקמן הוא:
א''ל ר''ל גרסינן לא אמר ר' יהודה אלא בסוף. כדמפרש לקמיה אבל בתחילה אף ר' יהודה מודה ומתני' בתחילה הוא:
דאמר ספק נזירות מותר. כדקתני בתוספתא דפרקין בהדיא ר' יהודה פוטר ששגגת נזירות מותרת:
גמ' וחש לומר שמא בן קיימא הוא. אמאי אינו נזיר ניחוש לחומרא שמא בן קיימא הוא:
גמ' בת לא כלום. כלומר פשיטא דאינו נזיר דהא בן קאמר ולא צריכה לאשמעינן אלא אגב טומטום ואנדרוגינס נקטה דצריכה היא ולאשמעינן שאינו נזיר כלל ואפילו לרבי שמעון דאמר במתניתין דלקמן ספק נזירות להחמיר דוקא אם ספק בן קיימא או לא הוא דקאמר אבל טומטום ואנדרוגינס לא שלא היה דעתו אלא לבן ודאי:
הלכה: הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיְהֵא לִי בֶן כול'. 8b בַּת לֹא כְּלוּם. טוּמְטוּם וְאנְדְרוֹגֵינוֹס צְרִיכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
הוא כבתחילה הוא כבסוף. כלומר דאפשר לדמות לה לכבתחילה כדאמרן ואפשר נמי לדמות לכבסוף דהא עכ''פ נזיר אחת הוא והשניה הוי ספק אם יהיה עוד נזיר והוי כמו מ' או נ':
ר' מנא. קאמר דאם הוא מסופק אם אחת או שתים צריכה לר' שמואל מיבעיא ליה דהוא גופיה ספוקי מספקא ליה למאי מדמינן לה:
מה פליגין. באם מסופק הוא אם אחת נזר ואם שתים דר' חייא מדמי לה כבסוף שהרי אחת הוא נזיר ודאי ועל השניה קאמר ר' יהודה דדנין אותו להקל ור' שמואל מדמי לה כבתחילה דהואיל והשני' נזירות בפני עצמה היא הוי ליה כמסופק אם נזר כלל או לא:
איתפלגון ר' חייה בר בא ור' שמואל בר רב יצחק. בהא דלקמן וכ''ע ר' חייא ור' שמואל מודים בהא דאמרן דזהו בתחילה וזהו בסוף:
אם מ' ואם נ' אהן בסוף. ואם הוא מסופק אם ארבעים יום או נ' נזר כלומר אם הרבה ואם מעט זהו בסוף ובהא ר' יהודה אמר להקל וחפשת את המועט:
אמר רבי שמואל בר רב יצחק איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי אהן הוא בתחלה. דאם הוא מסופק אם נזר אם לא זהו בתחלה ואפי' ר' יהודה מודה דמחמרינן ביה להיות עכ''פ נזיר אחת. ול''ג הכא כ''ע מודיי ואגב שטפא דלקמן הוא:
א''ל ר''ל גרסינן לא אמר ר' יהודה אלא בסוף. כדמפרש לקמיה אבל בתחילה אף ר' יהודה מודה ומתני' בתחילה הוא:
דאמר ספק נזירות מותר. כדקתני בתוספתא דפרקין בהדיא ר' יהודה פוטר ששגגת נזירות מותרת:
גמ' וחש לומר שמא בן קיימא הוא. אמאי אינו נזיר ניחוש לחומרא שמא בן קיימא הוא:
גמ' בת לא כלום. כלומר פשיטא דאינו נזיר דהא בן קאמר ולא צריכה לאשמעינן אלא אגב טומטום ואנדרוגינס נקטה דצריכה היא ולאשמעינן שאינו נזיר כלל ואפילו לרבי שמעון דאמר במתניתין דלקמן ספק נזירות להחמיר דוקא אם ספק בן קיימא או לא הוא דקאמר אבל טומטום ואנדרוגינס לא שלא היה דעתו אלא לבן ודאי:
משנה: 9a הֲרֵינִי נָזִיר וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֶן הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ אַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיְּהֵא לִי בֶן וְנָזִיר הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. מי שקבל עליו נזירות סתם ועוד קבל עליו נזירות אחרת כשיהיה לו בן:
משלים את שלו. תחלה ומגלח ומביא קרבן ואחר כך מונה את של בנו:
הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל עליו תחלה נזירות בנו:
מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל עליו נזירות בנו תחלה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות של בנו ואח''כ משלים את שלו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source